כבר שבועות שמתנגנות במוחי מילות השיר “The Sound Of Silence” של סיימון וגרפונקל:

People talking without speaking
People hearing without listening
People writing songs that voices never share
And no one dared
Disturb the sound of silence

במשך חודשים ארוכים וכואבים, ספירלת השתיקה נדמתה אין סופית.
אנשים שנפגעו מדברים, אבל לא בקול.
היתר – שומעים, אבל מסרבים להקשיב.
קומץ רופאים וחוקרים ואזרחים אמיצים כותבים, מדברים, עושים הכל כדי להשמיע את האמת המדעית ואת קול הנפגעים, אבל קולם מושתק. עוף השמים אינו מוליך אותו.
איש לא מעז
להפריע את צליל השתיקה

“פרויקט העדויות” של אביטל לבני היה אולי האבן הראשונה שסדקה את החומה הבצורה הזו. האבן הזו הגיעה בול בזמן, על רקע הדיון ב-FDA שבסופו החליטה הרשות האמריקנית כמעט בקול אחד שלא לאשר את הבוסטר לרוב האנשים מתחת לגיל 65. ולא משנה כמה משרד הבריאות והמדיה ניסו אחר כך לעוות את המסר הזה – הציבור שמע אותו – loud and clear. הם שמעו גם את ד”ר יואב יחזקאלי שסיפר שבניגוד לעדותה התמוהה בפני פאנל ה-FDA של ד”ר אלרעי פרייס, שלפיה היה רק מקרה אחד של מיוקרדיטיס לאחר הבוסטר – הוא עצמו מכיר 3 מקרים של בני 17, שאחד מהם טופל במרפאתו. הם שמעו את ד”ר מיכל הרן מספרת על אינספור הפניות של נפגעים אליה, וכיצד ידה קצרה מלהושיע.

החומה נסדקה. מחסום החששות, הפחד, הבושה, נפרץ.

דרך הסדק הזה החלו לזרום, בתחילה אט אט, ואז בזרם הולך וגובר, עוד ועוד עדויות – על מיוקרדיטיס, על התקפי לב, על קרישי דם, על דימומים, על לידות שקטות, על מוות. עוד ועוד דיווחים, שבסופ”ש האחרון הפכו לנהר גועש שאיים לשטוף את משרד הבריאות – בפוסט שהם עצמם פרסמו. השטף האדיר הזה הכניס אותם להיסטריה עד כדי כך שהם החלו, בערב שבת, במבצע המחיקה המסיבי ביותר בתולדות משרד כלשהו. מתוך למעלה מ-27 אלף תגובות שנכתבו שם עד כה, נמחקו יותר ממחצית. אבל הדיווחים ממשיכים, והנפגעים מצלמים מסכים. לא יסכימו עוד שישתיקו אותם.

עכשיו, חודשים אחרי שאינספור נשים דיווחו על דימומים ועל שינויים דרסטיים במחזור החודשי אחרי החיסון, המדיה התעוררו. הפריזמה כמובן, היא כזו שמאפשרת להם להציג את עצמם כאבירי זכויות האישה. אבל איפה היו “זכויות האישה” שמונה חודשים? אולי עכשיו, דרך הפריזמה הזו, אפשר יהיה גם להתחיל לדבר על הלידות השקטות שכולם מתעלמים מהן?

תיאוריית ספירלת השתיקה, שהוצגה בשנות ה-70 ע”י הסוציולוגית אליזבט נוילן נוימן, היא תיאוריה מוכרת היטב בתקשורת ההמונים, שעוסקת בתהליכי העיצוב של דעת הקהל, ומדגימה כיצד שתיקת ההמונים, אשר מושלטת על ידי גורמים בעלי עניין, בשיתוף פעולה של המדיה, מתפשטת וגדלה – בדיוק כמו בשירם הנפלא של סיימון וגרפונקל – כמו סרטן.

על פי התיאוריה, שהודגמה במחקרים רבים, מרבית האנשים חוששים להתבטא בסביבה “עוינת רעיונית” – סביבה שבה הם תופסים את העמדה המקובלת בציבור כשונה מזו שלהם, שכן הם חרדים ממצב של בידוד חברתי ורעיוני. לכן, הם מתאימים את הדעות המושמעות שלהם למה שנתפס בעיניהם כמקובל, וכדי לדעת מה בדיוק מקובל, מפעילים מעין “חוש סטטיסטי-למחצה”, שבאמצעותו הם סוקרים את דעת הקהל ואת הלך הרוח בחברה, ומעריכים את מידת התמיכה בדעה מסוימת. הערכה זו נעשית באופן בלתי מודע, אך היא קובעת את מידת נכונותו של האדם להביע בגלוי את דעותיו האישיות. הכלי המרכזי שמשמש את רוב האנשים לביצוע ההערכה ביחס להתפלגות הדעות בחברה ולאקלים התמיכה או אי התמיכה בעמדה בנושא מסוים הוא המדיה. הבעיה היא שכאשר במקום לשקף את המציאות, המדיה מיישרים קו עם הקונצנזוס המדומה המוכתב להם ומדברים אף הם בקול אחד, הדבר מוביל לעיוות של התפלגות הדעות בחברה, וכך הולך וגדל מספרם של הנמנעים מלתמוך בדעה שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות המסולפת והמומצאת, ונוצרת מעין ספירלה של שתיקה שהולכת ומתרחבת.

מה מעצים את הסחרור של ספירלת השתיקה?
מצד אחד, יצירת מערכת תגמול על ידי הרשויות לדעות הרצויות מבחינתן, על-ידי:
– גיוס של כלי תקשורת ההמונים, אשר מועלים בתפקידם המסורתי להגן על הדמוקרטיה בכך שגם הם מיישרים קו עם הפסאודו-קונצנזוס הממוסגר כמדעי (שאינו יכול להיות קונצנזוס, ובוודאי שלא מדעי, מעצם היותו מוכתב), והפיכתם לשופרי השלטון.
– גיוס מובילי דעה קולניים שמחזקים את הפסאודו-קונצנזוס המוכתב, אשר מקבלים במה במדיה והופכים ליקירי האולפנים ולתחליפי סלב, שהמסרים שלהם, גם אלה הבלתי-מבוססים בעליל, מושמעים תדירות על ידי אמצעי התקשורת השונים.
– גיוס המוני של טרולי רשת, כדי שיציפו את הרשת בתגובות בריוניות כנגד עמדות כאלו.
– מהצד השני, יצירה של מעין אינקוויזיציה מודרנית שמשתיקה בבריונות כל דעה שאינה רצויה בעיניהן, ואשר מסכנת את הפסאודו-קונצנזוס השליט. זאת, על-ידי:
– צנזורה שיטתית של עמדות, נתונים, מחקרים וראיות שמפריכות את הפסאודו-קונצנזוס.
– איום והפחדה של מומחים מובילי דעה שכן חושבים בניגוד ל”קונצנזוס” המוכתב, ובדרך זו השתקתם והשגת כניעה שלהם לאיומים, להשתקה ולצנזורה. זוהי שתיקה מהדהדת, והציבור מקשיב לה היטב.
– יצירת “אפקט אספסוף” ברשתות החברתיות: אם אתה חושב שאנשים יתקפו אותך אם תשמיע את עמדתך, אתה סותם את הפה.
– הפחדת הנפגעים עצמם מהשלכות נוספות שעלולות להיגרם להם כתוצאה מאי שיתוף פעולה עם ה”קונצנזוס”. למשל, הפחד לאבד את מקום עבודתם בנוסף לפגיעה שכבר חוו. הפחדה והשתקה אלו מושגים בין אם ע”י איומים (ישירות עליהם או כלליים) או לחילופין תגמולים.

ספירלת השתיקה היא תופעה מסוכנת, שמהווה סכנה ממשית לחברה ולדמוקרטיה, מאחר שדיכוי הקול האחר, הביקורתי, עלול להפוך את הפסאודו-קונצנזוס למציאות של ממש. לכן, כולנו, חוקרים, מדענים, רופאים ואזרחים, חייבים ללמוד להטיל ספק בקונצנזוס ובשופריו, ובפרט כשאנו רואים אותם מדברים כולם בקול אחד.

אבל השאלה המעניינת באמת, המרתקת אותי, היא – מה יכול לשבור את ספירלת השתיקה?

התשובה נעוצה במיעוט קטן, גרעין של אנשים אמיצים, שלמרות הכל משמיעים עמדות המנוגדות ל”קונצנזוס” ומשתף את דעותיהם, את עמדותיהם, את הראיות ואת הידע שלהם, ללא קשר לתוצאות ולהשלכות של פעולה זו לעצמם. מחקרים הראו שבמקרים אלה, אנשים מחליטים להשמיע את דעתם כאשר (1) הנושא חשוב להם מאוד ואכפת להם מאוד מכך, ו-(2) הם בטוחים בעמדותיהם – משוכנעים שהאמת לצידם. היטיב להגדיר זאת השבוע ד”ר יחזקאלי: “אין לי צורך להגן על שמי הטוב פשוט מפני שאף אחד לא יכול לפגוע בו”.

כאשר אנשים מונעים על ידי שני הגורמים הללו להשמיע את קולם ולשתף את הציבור, ובעיקר כאשר מדובר במומחים וחוקרים, בוודאי כאלו שיש להם מה להפסיד ואף על פי כן הם מדברים – הם בסופו של דבר יצליחו לשבור את ספירלת השתיקה בנושא.

ספירלת השתיקה התנפצה, חלון אוברטון מתחיל לנוע לכיוון ההפוך, ועכשיו אין דרך חזרה. גם המדיה והשלטון מבין זאת, והם בפניקה. אנשים לא מפסיקים לדווח. סלבריטאים מתחילים, אחד אחד, לצאת מהארון ולדווח. המדיה מתחילים לגשש אחר פריזמות שדרכן יוכלו לדווח, כי הם יודעים שהחלון כבר זז. רופאים שהשמיעו עד כה רק תמיכה נלהבת בחיסון מתחילים להודות שיש יותר מקרים של מיוקרדיטיס ממה שידוע. אפילו ד”ר אלרעי כבר שכחה שסיפרה ל-FDA שיש רק נפגע מיוקרדיטיס אחד מהבוסטר, והיא מדברת עכשיו על הקמת ועדת “חריגים”. מקום טוב להתחיל בו יהיו 27K התגובות, ובהן האלפים הרבים של “חריגים” שדיווחו בפוסט של משרד הבריאות.

כעת, כשהספירלה נפרצה, אסור לנו להפסיק. אסור להפסיק לדווח על הפגיעות, אסור לנו, החוקרים, הרופאים, האזרחים, להפסיק להשמיע את קולנו, הקול האחר, ולהתריע. במיוחד לא כשחייהם של הילדים והנכדים שלנו מוטלים על הכף. היו אמיצים. אל תתלהמו, אבל אל תפסיקו. בסוף זה מסתכם בזה: אומץ לב, אמת ועקשנות.

“The Sound Of Silence” – אני יודעת שכולכם מכירים אותו, אבל תקשיבו היטב, שוב, למילות השיר האדיר הזה.