בשנת 1925, IG Farben הגרמנית, הפכה לקונצרן רב עוצמה של חברות כימיקלים ותרופות גרמניות: חברת באייר (יצרנית האספירין ויצרנית של חיסונים בהווה), חברת AGFA, חברת BASF וחברת הכסט Hoechst, שלימים הפכה לאוונטיס Aventis וידועה היום כענקית התרופות, חברת סנופי פסטור Sanofi Pasteur (שהיא גם אחת מיצרניות החיסונים הגדולה בעולם).
עד שנת 1933, הקונצרן הפך לתאגיד הכימקלים והתרופות הגדול ביותר בעולם.
לקונצרן היה תפקיד קריטי במאמץ המלחמתי הנאצי, על-ידי אספקת דלק סינטטי, גומי וכימיקלים אחרים. בכירים בתאגיד, היו כולם חברי המפלגה הנאצית. קונצרן איי.ג’י פארבן בנה מפעל לגומי סינתטי והפקת דלק נוזלי מפחם באשוויץ. מפעל זה התניע את פעילות האס-אס ואת בניית מחנות הריכוז וההשמדה באושוויץ. הקונצרן אף ייצר את הציקלון B, גז העצבים ששימש להרוג מיליוני יהודים במחנות הריכוז וההשמדה הנאצים כגון: אושוויץ, בירקנאו ואחרים.
הקונצרן, שלימים קיבל את הכינוי “כימאיי השטן” (The Devil’s Chemists) השתמש באסירים יהודים ואחרים במחנות הריכוז כפועלים בכפייה וכשפני ניסיונות לבדיקת כימיקלים, תרופות וחיסונים. עשרות אלפים מתו, ואלו שחלו מכדי שיוכלו להועיל, נשלחו אל מותם בתאי הגזים.
אחד המשקיעים הגדולים בקונצרן איי.ג’י פארבן, היה ג’ון רוקרפלר באמצעות חברת הנפט שלו. יחד עם רוקרפלר הוקמה חברת “Standard IG Farben”.
רוקרפלר הצליח לארגן משלוח של 500 טון של עופרת טטרה-אתיל לקונצרן פארבן בשנת 1938, ביודעו כי המשלוח מיועד למטרות מלחמה. כאשר הואשם על פי חוק “איסור סחר עם אויב”, רוקפלר איים להפסיק לספק לארה”ב אספקה חיונית של נפט בזמן מלחמה. רוקרפלר הצליח להתחמק עם מכה קטנה על כף היד ונקנס בסכום מגוכך של 5,000$ לאחר שהנשיא רוזוולט עצר בפיתאומיות את החקירה נגדו.
כיום, קרן רוקרפלר ידועה בתרומתה הכספית הגדולה לארגון הבריאות העולמי (WHO) לצורך העלאת שיעור המחוסנים באוכלוסיית העולם.
במשפטי נירנברג, 24 ממנהליה של איי.ג’י פארבן ותעשיינים אחרים הואשמו והורשעו ברצח עם, עבדות ופשעים אחרים נגד האנושות. קשה להאמין וייתכן ורובכם אינם מודעים לכך, אבל רובם שוחררו עד שנת 1951 לאחר ריצוי מאסר קצר של כמה שנים, ועם שחרורם הם המשיכו לייעץ לתאגידים גרמניים מתעשיית הפראמה והכימיקלים.
בית הדין של נירנברג פיזר את הקונצרן ופירק אותו לחברות BASF, באייר והכסט. כיום, כל אחת מחברות אלה גדולה פי 20 יותר מגודלו של הקונצרן בעצמו בשנת 1944. חברות אלה אף שולחות לוביסטים לוושינגטון עם מיליוני דולרים (אם לא מיליארדים) כדי להשפיע על החלטות רגולטוריות בעניינן.
במשך כמעט 3 עשורים לאחר מלחמת העולם השנייה, חברות אלה איישו בעמדות הבכירות ביותר את אותם פושעים נאצים שהורשעו במשפטי נירנברג המפורסמים (וזאת מבלי לדבר על מבצע “מהדק נייר” של הסי.איי.איי האמריקאי לייבוא של מדענים, רופאים ובכירים נאצים לארה”ב).
ד”ר פריץ טר-מיר מנהל איי.ג’י פארבן, שהיה מעורב ישירות בפיתוח גז העצבים ציקלון B, נידון לשבע שנות מאסר, אך שוחרר בתום ריצוי מאסר של ארבע שנים בלבד (יש הטוענים שתודות לסיוע של רוקרפלר). פריץ טר-מיר שנמצא אשם ברצח עם ופשעים נגד האנושות, חזר לעבוד בחברת באייר, שם שימש כיו”ר יותר מעשר שנים ועד לשנת 1961.
קארל וורסטר, יו”ר קונצרן איי.ג’י פארבן, סייע בייצור גז ציקלון בי ביודעו כי הגז מיועד לצורכי השמדה המוניים. שותפיו לפשע הורשעו ונתלו בשנת 1946. קארל בעצמו הואשם כפושע מלחמה, אך איכשהו זוכה. בהמשך הוא שימש מנכ”ל של חברת BASF במשך 13 שנים ועד לשנת 1974.
לימים, חברת באייר נתבעה על-ידי ניצולי שואה כגון אווה קור, שיחד עם אחותה שרדה את הניסויים הנוראיים של ד”ר מנגלה ועוזרו ד”ר ויקטור קפסיוס, שעבד בבאייר בימים בהם היתה החברה חלק מקונצרן איי.ג’י פארבן.
עובד ותיק אחר של באייר, הלמוט וטר, עבר גם כרופא אס.אס באושוויץ. הוא היה מעורב בבדיקות חיסונים ותרופות ניסיוניות באסירים במחנה ולאחר המלחמה הוצא להורג בגין מתן זריקות קטלניות.
המידע שלעיל, החושף את העובדות המצמררות אודות קונצרן איי.ג’י פארבן והרופאים הפושעים שעמדו בראשו, הוא במידה רבה תודות לחוקר בשם ד”ר מתיאס רת’ שבמסגרת חוק חופש המידע, הצליח להשיג עשרות אלפי מסמכים אודות הקונצרן מבית הדין לפשעי מלחמה שנשמרו בסוד במשך שישה עשורים.
נהוג לחשוב כי קוד נירנברג שנוסח לאחר משפטי נירנברג היה המסמך המשפטי הראשון שהעניק מעמד חוקי לעיקרון ההסכמה מדעת. עם זאת, מאמר שפורסם בשנת 1996 חשף כי עיקרון ההסכמה מדעת קיבל מעמד חוקי עוד קודם לכן, במאה ה-18, ולגבי ניסויים בבני אדם, אף נקבע כי ללא הסכמה של המטופל, מדובר בעבירה פלילית בכל הנוגע לטיפול ש”אין בו ריפוי”. מסמכים מראים כי עוד בשנת 1931 בגרמניה פורסם מסמך בעל מעמד חוקי ובו הנחיות הנוגעות לקבלת הסכמת המטופל. למרות שאלמנטים בסיסיים של המונח היו קיימים עוד בטרם פרוץ המלחמה, אין חולק כי עיקרון ההסכמה מדעת, כפי שאנחנו מכירים היום נכתב בדמם של קורבנות מכונת ההשמדה הנאצית, רובם המכריע יהודים.
זה לא הפריע לד”ר סטנלי פלוטקין, מחבר הספר עב הכרס “חיסונים”, האדם שדורג מקום שני בעולם בדירוג האנשים המובילים בחיסונים, ממציא חיסונים, דירקטור בחברות תרופות ועוד, לבצע ניסויים בלתי הומאנים, בתחום של חיסונים על תאומים, תינוקות לאמהות אסירות, ילדים בקונגו הבלגית ובילדים הלוקים בשכלם בשנות השישים, אחרי שחובר הקוד וניתן לו מעמד חוקי באמנת הלסינקי. ד”ר פלוטקין אף כתב מכתב, שאותו שיגר לעורך כתב העת “Ethics”, לפיו עדיף לבצע ניסויים באלו שפחות עשויים לתרום לחברה כגון ילדים עם מוגבלות שהם “בדמות בני אדם”.
מקומם במיוחד לדעת שבמדינת היהודים שקמה על חורבות הזוועות של הנאצים, הוועדה הישראלית לניסויים בבני אדם פוזרה לפני כמה חודשים ולפי נוהל חדש של הסכמה מדעת בניסויים רפואיים בבני אדם, שיכנס לתוקף ביום 1.5.2020, החוקר, או כל אחד שבסמכותו לשפוט אם מטופל חיוני לניסוי, יוכל לקבל פטור מהסכמה מדעת ולצרף אדם לניסוי אף ללא הסכמתו.
על פי הנוהל החדש אם ידוע שאותו אדם או קרוביו מתנגדים, אין לצרפו לניסוי. לאור ניסיונינו עם הבירוקרטיה הרפואית, אנו ממליצים לכל אדם שפונה לטיפול בבית חולים להצטייד במסמך הצהרה חתום עי עו”ד בו מצהיר על סרוב להשתתף בכל ניסוי כברירת מחדל אלא אם התקבלה ממנו בלבד הסכמה מדעת מרצון חופשי. במידה ולא מתאפשר להכין תצהיר אצל עו”ד, כדאי בכל זאת, להכין מסמך כתוב כלשהו ולהחתים את הרופא המטפל על קבלת המסמך.
הנה-כי-כן, הסטנדרט המוסרי והאתי של לא מעט מהעוסקים בעסקי הניסויים הקליניים בכלל ובנושא החיסונים בפרט, נמוך ביותר ורחוק מלהיות הומאני. יצרניות החיסונים אינן חברות פילנטרופיות, הן גוף עסקי המחויב בעיקר לכיסם של בעלי המניות וכפי שראינו לעיל, לא מעט מדמויות המפתח בעסקי הפארמה והחיסונים בתוכם, הם פושעים בעבירות החמורות ביותר בספר החוקים האוניברסלי ולא חסידי אומות העולם.
בשנתיים האחרונות, אנחנו עדים לניסיונות מסוכנים ופסולים לפגיעה בעיקרון המקודש של ההסכמה מדעת. השיח סביב חיסונים הפך קיצוני, מסית ואלים. מסביב לעולם וגם בישראל נעשים ניסיונות לייצר חוקים היוצרים מציאות של חיסונים בכפייה, תוך הדרת אזרחים, בעיקר ילדים, מהמרחבים הציבוריים על בסיס סטטוס התחסנותי והיעד הוא לא אחר מאשר חיסוני חובה לכלל האוכלוסייה, גם לאוכלוסייה הבוגרת.
יש להעמיד דברים על דיוקם: חיסונים זה לא סלרי, ברוקולי או פטרוזיליה, הגם שאין הצדקה לחוקק חוקים המחייבים אכילתם מדי יום ביומו בכפייה, אין ביכולתם של אף אחד מהשלושה לגרום לתופעות לוואי קשות כמו פרכוסים, שיתוק גילאן-ברה או מוות. חיסונים כן עלולים להיות טריגר לתגובות נגד קשות, לעיתים אף קשות יותר מהמחלה נגדה מחסנים, על כך אין חולק. זו הסיבה שבישראל יש חוק ביטוח נפגעי חיסון ואין חוק ביטוח נפגעי ברוקולי, סלרי ופטרוזיליה.
אין חולק על יתרונות חלב האם של אישה מניקה גם למערכת החיסונית של התינוק, ליכולתו לפתח נוגדנים כנגד מחלות (ובכך גם לתרום למניעת התפשטותן), לתרומתו למלחמה בזיהומים, לבניית רקמות ולהתפתחות המוח (שיש בכך כדי לתרום לחברה בכללותה) ועדיין במשטר דמוקרטי לא ניתן ולא ראוי לחייב אישה להניק בחוק, אם אינה מעוניינת בכך כשם שלא יעלה על הדעת הדרת ילדים שלא ינקו מהמרחב הציבורי. באקלים הנוכחי, הסיבה שבגינה אין קריאה לחוקים כאלה, היא כי חלב אם אינו מיוצר במעבדות של חברות החיסונים והכימיקלים ולא בגלל שחוק כזה יהיה “אנטי דמוקרטי”.
אין שום הצדקה חוקית, מוסרית או אחרת לחייב אדם או הורים לחסן או לקבל טיפול רפואי כלשהו בניגוד להסכמתם ודעתם, שאחרת אין אנו ראויים להיקרא “דמוקרטיה” הרואה באזרחיה בני חורין. הליכים רפואיים בכפייה ודמוקרטיה אלו שני הפכים ולעולם לא ידורו השניים תחת כפיפה אחת.
הזכות להסכמה מדעת היא חסרת משמעות ללא הזכות לסרב לכל התערבות רפואית, בוודאי כאשר מדובר בהליך רפואי פולשני שמבוצע באנשים בריאים כמו חיסונים.
קראתי את כל 22 העמודים של הנוהל ולא ראיתי גיבוי לדברייך כאן. אשמח להפנייה ספציפית לסעיפים המדוברים. תודה
ראה סעיף 4.4 לנוהל לפיו: “הוועדה המוסדית רשאית לאשר ביצוע ניסוי רפואי ללא קבלת הסכמה מדעת מראש מהמשתתף או מנציגו”
שלום לעו”ד דנה סרבי קוסלבקי,
קראתי את המאמר המרתק שכתבת והאמת היא שנדהמתי מהקשר בין הניסויים שנעשו ללא הסכמה בזמן השואה לבין יצרניות החיסונים.
שתפתי את המאמר שלך כחלק מפוסט רחב יותר שכתבתי על מצבם של חולי קורונה מבודדים וכאלו שמבקשים לקבל טיפול אחר מהטיפול הרפואי המוצא להם במסגרת בית החולים וצוות בית החולים מסרב להענות לבקשתם.
הפוסט גרר שיתופים רבים וגם שאלות שהועלו.
אין לי הבנה מספקת בפירוש החוק ולכן אני פונה אליך לצורך הבהרה:
במאמר כתבת ציטוט מתוך החוק החדש:
“החוקר, או כל אחד שבסמכותו לשפוט אם מטופל חיוני לניסוי, יוכל לקבל פטור מהסכמה מדעת ולצרף אדם לניסוי אף ללא הסכמתו.”
אך מקריאה נרחבת יותר של החוק נראה שהדבר מתאפשר אך ורק במקרים בהם לא ניתן לקבל הסכמה מדעת מהמטופל או מהאפוטרופוס שלו, וגם נשקפת סכנה לחיי המטופל או לגרימת נכות חמורה ובלתי הפיכה ויש יסוד סביר שההשתתפות בניסוי המבוקש תביא לשיפור במצבו של המטופל יותר מכל טיפול קיים אחר.
אשמח אם תוכלי להסביר ולפרט, למה במצב כזה יש חשש להפרה של נוהל ההסכמה מדעת?
והאם ניתן לנצל את הנוהל החדש בכדי לכפות עלינו לקבל חיסונים?
כמו כן אשמח להתייעץ איתך טלפונית בעניין מקצועי אחר.
בכבוד רב, עדי רחמן.
בכל מקום שבו הועדה נוטלת לעצמה חירות להכניס אדם לניסוי ללא הסכמה מפורשת, כלומר ללא הסכמה מדעת, זה דבר שהוא סותר ונוגד את כל המסקנות שהגיעו אליהן בעקבות מלחמת העולם השנייה ושעליהן הרחבתי בפוסט הנ”ל. גם אם לדעת החוקר והועדה,מדובר בטיפול מציל חיים, ראוי שאדם יתן הסכמתו להשתתפות בטיפול שעולה בגדר ניסוי ואם לא ניתן לקבל ממנו את הסכמתו המפורשת או הסכמת נציגיו, לא ראוי להכניסו לטיפול כזה ולגישתי דבר כזה סותר לא רק את חוק זכויות החולה אלא גם את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
[…] גם אנחנו דיווחנו לכם בשבוע שעבר על הנוהל החריג במאמר של עו״ד דנה קובלסקי. […]