הסיבה לכך שהמלל הנ”ל איננו מכיל תוכן אמיתי מאחוריו, היא שהוא משולל כל היגיון אפידימיולוגי או היגיון בכלל, המשפטים נאמרים לרוב על ידי דמויות בעלות אינטרס שמחפשות למצוץ עד תום כל חלקת תשומת לב פנויה ולעלות על האוטובוס עם כרטיס בטוח לספסל האחורי של המגניבים,הוא נועד אך ורק בכדי לייצר מיקוד ”בקבוצה” שאותה אפשר להאשים בכל עוולות העולם, ואם אפשר לייצר בנוסף שנאה כנגד אותה הקבוצה מה טוב, הרי ידוע לכל כי הסתה כנגד קבוצת מיעוט מאחדת את הכלל.

ולמרות שאותם משפטים אכן יכולים לעצב את דעתם של אי אילו אנשים והם פוגעניים עד מאוד, הם עדיין לא המשפטים מהם אנו צריכים להיזהר כחברה.

אז ממה כן?

המשפטים מהם יש צורך להירתע עד מאוד, והמשפטים שצריכים להדליק מיליוני נורות אזהרה אצל שומעיהם הם המשפטים שמתחפשים.

מהם אותם משפטים שמתחפשים?

משפטים הנאמרים בחמלה ורחמים, לכאורה, כלפי ועל אותה ”קבוצת מיעוט”, משפטים שבמבט ראשוני ולא מעמיק נראים כאילו הופרחו לאוויר העולם במטרה לומר היי, אנחנו העליונים כאן כדי לעזור לכם.

בעצם, קבלו את מיטב רחמינו והתחשבותנו כמנחה, ידינו מושטות אליכם, אתם יכולים לנשום לרווחה לא יאונה לכם כל רע, עלינו. ככה, עם טפיחה על האזור בו ליבם היה ממוקם פעם.

ובעצם לכל משפט כזה יש כתוביות שמסתתרות והן מסוכנות מאוד.

משפט כזה נאמר השבוע,

”אני לא חושבת שצריך למרר את חיי הלא מחוסנים”.

אם הייתם קוראים את המשפט הזה תוך כדי לגימת הקפה הראשון של הבוקר יכול להיות היה שלא הייתם שמים לב שממש מול עיניכם מופיע משפט שהתחפש,

כה נחמד ורחום, כביכול, מצד אותה גברת על ידה נאמר המשפט, בתגובה לעיתונאי אחר שאמר בפריים טיים שלדעתו דווקא יש צורך למרר את חייו של מי שבחר לא להתחסן.

אולי אפילו הייתם אומרים לעצמכם או, הנה, כל הכבוד לה.

אך זה תפקידם של משפטים שמתחפשים, לתעתע, להזיז את החלון עוד טיפה, להפוך מעשה בזוי ובלתי נתפס ללגיטימי.

נתחיל מהסוף, אם המשפט היה נאמר כך: 

אני לא חושבת שיש מקום לדון בשאלה האם יש צורך למרר את חייו של אדם כזה או אחר, מפני שלאף אדם אין את הרשות לכתחילה למרר את חייו של חברו.

הרי אז, היה ברור לחלוטין כי מאחורי משפט כזה יש כוונה עמוקה וכנה המגיעה מתוך ערכים מושרשים היטב, לשמור על החברה כחברה הומוגנית המגינה על כלל חבריה רק מעצם העובדה שכולנו בני אדם.

אך המשפט לא נאמר כך נכון?

המשפט המקורי שנאמר ”אני לא חושבת שצריך למרר את חיי הלא מחוסנים” מציץ מן התחפושת, מותיר אחריו שובל צחנה של ערכים שנרקבו להם בדרך.

ערכים של חברה שיצרה מעמדות, מעמד עליון  ומעמד של תתי אדם, כאשר למעמד העליון יש רשות כנראה מאיזו ישות או מועצת חכמים לחכוך בדעתם, האם כעת הגיעה העת למרר את חייהם של מי שתוייגו על ידם כתתי האדם או אוייבי האנושות או רוצחים שמפיצים פייק ניוז, תבחרו אתם,

או שמא כדאי לשמור את ”הזכות” למרר את חייהם של “האחרים” לזמן אחר.

העיקר לקדם את התפיסה שמדובר בצל של אנשים, שלמעמד העליון יש יכולת וזכות למרר את חייהם, כרצונו.

אם עד עתה, דיון שכזה יכל להתקיים רק במשטרים חשוכים, או בזכרון מתקופות אפלות בהיסטוריה האנושית, הרי שעתה, באופן שהוא כמובן מאה אחוז נטול כפייה, הדיון שוב על השולחן.

האחד אומר נמרר את חייהם, השניה אומרת לא נמרר, וכך מכשירים את השרץ.

כל אותם המתדיינים משאירים את כלל החברה לבחור בין שתי אפשרויות, האם למרר את חייהם של אלו שבחרו לא להתחסן, או שמא לא.

כבר נעשו מחקרים על כך שכאשר לוחצים אנשים עם גבם אל קיר ומציבים בפניהם שתי אפשרויות הם בוחרים בזו שהיא הגרועה פחות בעיניהם, וכלל לא שמים לב שיש אפשרות שלישית, והיא לומר, עצם הדיון אינו לגיטימי!

איך לא קם אותו אחד או אחת שקפצו כנשוכי נחש ואמרו- על בני עמי דיברתם? על אנשים? בני אדם כמותכם? האם למרר את חייהם או שמא אין צורך בכך? האם אינכם מתחלחלים עד עמקי נשמתכם מתחת לחליפות המגוהצות והחיוכים הלבנים?

כי ככה זה עם משפטים שמתחפשים, הם נאמרים ונכתבים דווקא בתוך הסערה, כאשר מרבית הנשמות כה עייפות ומרוסקות עד שהן אינן מבחינות שגורלם של בני משפחתם או חבריהם או אהובי ליבם נלקח בידיו של נרקסיסט אכזרי, מישהו אי שם שהחליט שהוא טוב מהם, וממש בעוד רגע גם אותם אלו שמרגישים שהם נמצאים בצד הנכון של המטבע גם הם יאולצו לקפוץ לאותה סירה טובעת, כי ככה זה במקומות שהאנושיות אוזלת בהם, בסוף חוסר האנושיות שולח ידיו המטונפות אל כולם.

וכעת אותו נרקסיסט בעל שררה רשאי להתהפך בלילה במיטתו כשמחשבותיו נודדות הלוך חזור, חופרות קרדום בשאלה כיצד ניתן לפגוע בנחותים בצורה המועילה ביותר.

משפטים שהתחפשו מייצרים תהליכים הרסניים, בחמקמקות מופלאה, ולפתע אתם מוצאים עצמכם דנים במקום העבודה או במפגש חברי על שאלות שלא יותירו בכם אפילו קמצוץ אנושיות.

אז אם משפט שהתחפש מציע לכם סוכריה, אל תתפתו לקחת אותה,

תפנקו אותו במנה גדושה של חשיבה ביקורתית ועצמאית.

הרי הם, לא אלו שבחרו לא להתחסן, אלא אותם משפטים, הם, אלו שהחברה באמת צריכה להיזהר מהם.